אתר הזיכרון הזה לקדושי ויילון והסביבה הינו עדות וזיכרון למה שהיה פעם ביתנו ואשר חרב ואיננו עוד. העיר ויילון קיימת עדיין גם היום, אך יהודיה אינם שם יותר. יד זדונים הכחידה אותם, בתיה ורחובותיה שוקמו מחורבנם, אולם אף נשמה יהודית אחת לא נותרה בהם. חיים יהודים אינם עוד בויילון. 
קורותיה הקדומות של הסביבה הויילונית קשורות בעיירה זו. בימי הביניים הקדומים נמצאה בה המועצה המנהלת של המחוז, הרשימה הכתובה הראשונה אודות אדמת ויילון מתייחסת לעיירה רודה, ומוצאה משנת 1136. במאה הבאה ירדה קרנה של רודה וכל השטח שהיה כפוף לנקודת המנהל נקרא אחר כך "אדמת ויילון"
את מקור הידיעות על ויילון כנקודה מנהלית מרכזית אנו מוצאים רק בשנת 1281. עם התפוררותה של פולין הפיאודלית, ובמאות ה- 12-14 היה המחוז הויילונאי תחום במיוחד ונסיכי מלזיה נלחמו על העיר ויילון דרך קבע. לבסוף נשארה העיר ויילון תחת השלטון הפולני אולם המריבות לא פסקו- הן חזרו ונשנו.
אוכלוסיית ויילון של ימי הביניים התחלקה בין פולנים וגרמנים ותושבי המקום התעסקו באומנויות שונות, כגון, חרושת אבני ריחיים, כורכים ואומני אריגה. העיר התפתחה במיוחד במאות ה- 15 וה- 16, וקנתה כפרים באזור. עד מחצית המאה ה- 17 עסק רק חלק קטן מאוכלוסיית ויילון בחקלאות.
הידיעה הראשונה הקדומה ביותר אודות יהודים תושבי ויילון מוצאה משנת 1537, הידיעות הראשונות על יהודי וירושוב היו רק בשנת 1585. במחצית השנייה של המאה ה-17 עבר על ויילון משבר קשה, העיר ויילון כמעט נחרבה לחלוטין בשעת התנפלות השוודים אשר כבשוהה בשנת 1655. הקיבוץ היהודי שהתהווה בויילון במאה ה- 16 חדל להתקיים בראשית המאה ה- 17. חידוש התהוותו של ישוב יהודי חדש בעיר החל רק במחצית השניה של המאה ה- 18. זרימה של אוכלוסיה יהודית לויילון באה בשנים 1806 - 1793 בעת הכיבוש הפרוסי.
בשנת 1808 מנתה ויילון 1169 תושבים ורק 70 מתוכם היו יהודים. בשנת 1857 מנתה ויילון 3817 תושבים ו- 636 מתוכם היו יהודים. הרכב היהודים שבאו להתיישב בויילון היה בעיקר: בעלי מלאכה, רוכלים וסוחרים וחלק עסק במכירת משקאות אלכוהוליים. בשנות העשרים של המאה ה- 19 חלה התעוררות מה בחיים הכלכליים בויילון. אז ניסו להכניס את החרושת לארץ ובויילון ניסו להקים בית חרושת לאריגה. הקהילה בויילון גדלה ונהיה צורך חיוני ליהודים להקים בית כנסת גדול וחדש מפני שעד כה היה להם רק בית תפילה קטן.
יהודי ויילון לא ישכחו לעד את בית הכנסת שלהם, תמיד יזכרו בו מתוך געגועים ויראת כבוד. בית הכנסת הוקם על ידי הקהילה היהודית ובנייתו ארכה עשר שנים, משנת 1830 עד שנת 1840. הבניין המפואר עם חזותו החיצונית הנאה ומראהו הפנימי היפה, הוקם במקום המכובד ביותר בעיר, בכניסה לפארק העירוני. מימינו גבל עם הכנסייה הפרבוסלבית ומשמאלו - עם הכנסייה הקתולית הראשית. גדר אחת הקיפה את שלושת המבנים המקודשים של שלוש הדתות וטבולים בים של ירק: עצים, שיחים ופרחים. כך עמד לו גאה במרכז - בניין בית הכנסת המפואר, לידו נחל קטן, ולא הרחק ממנו מעיין מפכה של מים חיים. מסביב כל אלה ובתוך כל אלה - זרמו חיים יהודיים, מלאים דאגות ומאבקים. חיים של סבל רב וחדווה כה מועטה, הווי תוסס של חלומות ומעשים של נוער יהודי מפואר, וצהלת ילדים ותינוקות חביבים, פסיפס של חיים יהודיים בגולה. בשנת 1939 ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית בויילון 50% מתושבי העיירה.
ויילון גם מתוארת כך על ידי בן העיירה חיים קשפיצקי: בין גבעה סלעית במבואותיה הדרומיות של העיר ובן משטח שדות ירוקים וגני פרי, השתרעה עיר מולדתי , קן נעורי - ויילון. רחובותיה של העיר היו ישרים ונקיים ללא גאיות ותלים, ללא שלוליות מים וביצות, שהיו מנת חלקן של מרבית העיירות הקטנות בפולין. רחובותיה של העיר יפים היו בנויים בקו סימטרי ישר להפליא, ומשני צידי הרחובות התנשאו בתים יפים וחזקים - בנויים מאבן או מלבנים - עם מרפסות, עם חנויות נרחבות וחלונות ראווה מודרניים המוארים ברב שעות הלילה. כל רחובותיה של העיר הובילו אותנו אל מרכזי המסחר השוקקים חיים: השוק הישן והשוק החדש. 
ובתוך העיר עצמה, מעברים וכיכרות שונים שבהם התנשאו שבע כנסיות. הכנסייה המרכזית נמצאה בצידו המזרחי של השוק הישן, ומגדל גבוה ומרובע הזדקף ממנה ועל צריחו ארבעה שעונים גדולים הפונים לכל צד. פעמוני השעונים משמיעים את צליליהם כל חמש עשרה דקות, וכך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, נמשכו חיי אדם בעיר זו במשך דורות רבים. ובבוא יום ראשון או יום חג של הנוצרים, נהרו תושבי העיר והסביבה הלא יהודיים אל הכנסיות לקול צלצולם של פעמוניהם הרבים. בימים אלו התגנבו לא פעם, ללבבות היהודים מחשבות נוגות והרגשת זרות אפפה אותם.
צמחיה יפה ועצי נוי למיניהם הקיפו את הכנסייה המרכזית ואף את בית הכנסת הגדול והמפואר שלנו, שניצב על יד שער הכניסה לגן העירוני, בכניסה לגן היה אגם חמד שבו שחו ברבורים ומשכו את עיני הצופים. על הגבעה המזרחית של הגן ניצבה הכנסייה הפרבוסלבית, ולה מראה טירה מבודדת מימים עברו - כמעט תמיד הייתה נעולה וסיפורי מסתורין ואגדות התהלכו סביב לה. מעבר לרחוב של בית הכנסת הגדול שבו השתרעה גינה מוצלת ובה עצי אלונים לרוב. הגינה כונתה קואל גארטן, במרכזה זרם מעיין שמימי הבדולח שלו זרמו יומם ולילה דרך פיו של אריה עשוי נחושת. והמים זורמים ללא הפסק וממלאים את בארות העיר במי שתייה.
כמו בעיירות בסביבה החינוך היהודי החל בלימודים בחדר, לאחר החדר פנו הילדים ללמוד בבית הספר היהודי, ובסיומו למדו בגימנסיה. בשנות העשרים למאה הנוכחית נוסדו בעיר שני בתי ספר על ידי אגודת ישראל. בית ספר יסודי התורה 
לנערים, ובית ספר בית יעקב לנערות. נתחנכו בהם רבים מילדי העיר והמקום אף היה צר מלהכיל יותר תלמידים.
בספטמבר פרצה מלחמת העולם השניה, מטוסים גרמניים החלו להפציץ את ויילון ותושבי העיירה נסו לכפרים בסביבה, על כך כתבה בת העיירה פולה גבירץ: לקראת תום קיץ 1939 נדמה היה כאילו מריחים מלחמה באוויר. נאומים צעקניים של היטלר, גירוש יהודי גרמניה, האנטישמיות המתגברת בפולין - כל אלה הידקו את המעגל סביבנו. העניינים כבר נגעו בנו אישית: מה לעשות במקרה של כיבוש פולין על ידי היטלר- לברוח? להישאר במקום ? לא פעם שמעתי על התאבדות. איש לא תיאר לעצמו שאפילו התמונות האכזריות ביותר יחווירו כנגד המציאות שהביא העתיד.
בראשון בספטמבר 1939, בבקר, התעוררנו כאילו השליכו אותנו מהמיטות. בעד החלון ראינו עמודים של אש ועשן עולים השמיימה - מלחמה! אחרי זמן מה השתרר שקט, אבל יש כבר הרוגים...מסתכלים אחד בשני - נשארנו מחוסרי כל ופחד בלב. זמזום המטוסים הגרמניים עדיין נשמע. צריך לברוח מחוץ לעיר, יוצאים לרחוב - בתים אחוזי להבות, הדרך מכוסה חוטי חשמל. עוברים את האלטר מארקט, כולם רצים מבלי לדעת לאן. כך החלה המלחמה בויילון. יהודי ויילון עזבו את בתיהם והתחילו בבריחה מפני המטוסים הגרמנים, שתמיד היו לפנינו. בכל מקום קיבלו אותנו בחוסר רצון. מהראשון בספטמבר הפכו יהודי ויילון לפליטים. אמנם בערך חצי מהאוכלוסייה חזרה אבל לחיים נורמאלים כבר לא חזרו.
בערב ראש השנה באנו חזרה לעיר, חורבות על חורבות, רב הרחובות היו חסומים בחורבות והיה צריך לעקוף אותם. כל העיר מלאה ריח חריכה, קירות וארובות עירומים מתרוממים. מרכז העיר חרב, אבל הפרברים נשארו. הגרמנים ריכזו את יהודי העיירה וכפו עליהם לנקות את הריסות הבתים של העיירה. התקנות וההגבלות על חיי היהודים וההצקות להם הפכו חמורים מיום ליום. בחודש ינואר 1942 נתלו 10 יהודים בידי הנאצים בכיכר המרכזית של ויילון. המצב הלך והחמיר. בחודש יוני 1942 החלו הגרמנים בפעולות היודן ריין. בם ריכזו את כל יהודי ויילון בחצר הכנסייה של ויילון ורב תושבי ויילון נשלחו לגטו לודז'.
זהו סיפורה של ויילון שהייתה עיירה מפותחת ומתקדמת שחמישים אחוז מתושביה היו יהודים וכיום לא נשארה משפח יהודית אחת בויילון. מספר בתים של יהודי העיירה שרדו את המלחמה ונשארו על תילם עד עצם היום הזה. עדיין חיים בויילון מספר אזרחים מבוגרים אשר זוכרים את משפחות היהודים ואת שמותיהם ואת מיקום בתיהם וכו...אולם ולמרות הכל, החיים היהודים בויילון הסתיימו.